קרוב רחוק - טיפ ללמידה


אם אתם מורים בכיתות אגף שח"ר (כלומר כיתות מב"ר / אתג"ר / אומץ וכו'), אתם בוודאי מכירים את הסיטואציה הבאה: 

אתם ממהרים לשיעור בשעה הראשונה של היום, בטח ארגנתם דפי עבודה או פעילות כזו שאמורה להכניס אותם לפוקוס, מכינים לעצמכם קפה זריז ועם הכוס טסים לכיתה, נכנסים בסערה – קוראים "בוקר טוב" ו.... מסתבר שדיברתם כמעט לאוויר.

שני תלמידים יושבים בכיתה, ואתם עוד הגעתם ב-5 דקות עיכוב.

כל אחד מהתלמידים מתחפר בתוך הטרנינג שלו בקצה של הכיתה מתחת לקפוצ'ון עם האוזניות – ספק מתוך רצון להמשיך את ההתכרבלות בשמיכה שקטע השעון המעורר הארור, ספק מתוך רצון להסתתר בגלל הפדיחה שבידיעה שאני אחד משני הפראיירים שלא הבריז למורה הבוקר.

במצב כזה נמצאים מורים שונים בדילמה, שנראית לנו לעתים זניחה ודבילית, אבל לטעמי היא מהותית לאללה לתהליך הלמידה:

את הדילמה הזו אני מכנה "קרוב – רחוק".

אנחנו מסתכלים על התלמיד ותוהים לעצמנו – להיכנס איתו לפינה ולקרוא לו לשבת מקדימה? נשחרר אותו להתחפר בפינה? הוא בכלל בעניינים?

ואז יש מורים שפשוט מתחילים ללמד. כך יצא לי לראות כיתות כמעט ריקות ששלושת הנוכחים בשיעור – המורה ושני התלמידים "הפראיירים" – מרכיבים משולש שווה שוקיים: המורה במרכז הכיתה, התלמידים בשתי הפינות שלה. אחלה סיטואציה לבעיה מילולית גאומטרית ברב המכר "גאומטריה של המישור" של מהר"ן בני גורן. 

חשבתם פעם כמה מוזר זה נראה מהצד שמורה מדבר גבוהה גבוהה עם תלמיד שנמצא רחוקה רחוקה? ומה מרגיש התלמיד באותו רגע שהמורה בוחר להתחיל ללמד בלי להתייחס לסיטואציה שאין כמעט אף אחד בכיתה והתלמיד בחר להתרחק מהמורה כמה שרק היה יכול? הפעם אין תירוץ לכך שהכיתה מלאה ו"נשאר מקום רק בסוף", אלא המשמעות של ישיבה בפינה היא:

"לא בא לי עליך", או לחילופין "איך בא לי שהוא ישים לב אליי".


טיפ קטן גדול שחשוב להקפיד עליו, בטח בכיתות כאלו:

גם אם יש שני תלמידים בלבד שהגיעו לשיעור, קראו להם לשבת לידכם. אם אתם מלמדים כיתה קטנה, הפכו אותם לקבוצה קטנה.

הם יתנגדו? חייכו ואמרו "אבל לא באתי ללמד כיסאות ריקים, באתי ללמד אותך".

או "נו, בוא תתקרב, הרבה יותר נחמד לי ללמוד וללמד ככה".

מנחש בסבירות גבוהה שאחרי התלבטות קלה התלמיד יעבור קדימה לידכם.

זה הזמן לשאול לשלומו, אולי אפילו לעצור את הלמידה ולדבר על תחומי עניין משותפים – כל דבר שיקנה את התלמיד וייתן לו תחושת משמעות, תחושה שהוא מיוחד, שההחלטה להגיע בבוקר הזה הייתה בעצם ההחלטה הכי נכונה שיכול היה לקבל.

יתרון נוסף – התלמידים המאחרים שיגיעו יראו אתכם יושבים ביחד, יבינו שקורה משהו מיוחד בדינמיקה הזו וירצו להיות חלק ממנה.

נכון, זה לא עובד ב-100%, אבל באחוזים גבוהים בהחלט.


בקיצור, למידה אינה מתרחשת בוואקום – היא מתרחשת בתוך מערכת יחסים.

תכל'ס, כל האתגר החינוכי שלנו הוא להפוך את התלמיד הרחוק לקרוב.

גם מטאפורית, גם מילולית.

בהצלחה!