מקצועני האמונה באדם



דברים כאלו אני לא נוהג לשתף כאן.

משהו מהאינטימיות שיש בוואטסאפ נראה לי תמיד בתור משהו שצריך להישאר בוואטסאפ.

לאורך שנות ההוראה שלי אני זוכה לקבל מידי פעם מכתב מרגש או תודה ארוכה מהורה ו/או תלמיד/ה. בדרך כלל אלו כאלה שלימדתי תקופה ארוכה ובסיומה הם חשים צורך להודות. זה נהדר.

אבל דברים כמו התמונה שכאן שבאים לי משום מקום הם אירועים משמעותיים יותר, בעיקר כי לא חלמת בכלל שיגיעו.

ובכלל על השיתוף: בדיוק אתמול הייתה לי שיחה ארוכה עם תלמידי כיתה יא'2 (כן, זאת מהשיר של טונה) על הרשתות החברתיות והנטייה לשתף בהן רק דברים טובים: האם השיתוף בהן הוא חיובי בבחינת פיד שמזכיר לנו שיש לנו טוב בחיים ועוזר לנו לברך על ה"יש", או שהוא בבחינת מעורר חרדה בגלל הצורך לספק לעולם ולעצמך הוכחה שהכל טוב בכל רגע נתון?

אז וואלה, יד על הלב: תקופה מאתגרת בשנה וחצי האחרונות.

מסעות שאליהם בחרתי להיכנס וכאלו שנכנסתי אליהם גם ללא ידיעתי. הם לעתים מעניינים ולעתים לא ממש, ופתאום מנצנצת המשמעות של היותך בחייו של תלמיד מקסים שלמד אצלך שנה אחת לפני 4 שנים.

ובתוך כל המסע הזה, נחת גדולה מהדרך שבה בחרתי על כל מהמורותיה: לעסוק בתחום הצמחת בני אדם. עם הזמן יותר סקפטי כלפי המילה "שליחות" – המילה הזו שנותנת ניחוח רומנטי חברתי אבל בצדה השני מקטינה את העוסקים המקצוענים במלאכה בשם המטרה הנעלה ולכאורה מרמזת על הקרבה עצמית למען הכלל.

אז לא.

לא הקרבתי את עצמי. הבחירה בחינוך היא קודם כל ולפני הכל – עבורי:

ההבנה שאני רוצה לעסוק בתחום האמונה באדם ולהתמקצע בו, ושאני כנראה לא רע בו.

גם כשקשה, גם כשאתה מפקפק ביכולת שלך עצמך לייצר שינוי, גם כשיש שיעור אחרי ספורט והכיתה מסריחה מזיעה ומדאודורנט זול, גם כשעוד שיחה אישית עולה בתוהו, גם כשלקחת אחריות על תלמיד והוא לא עמד בה בפעם השלישית, גם כשבגרות באזרחות ולכיתה אין כוח ללמוד, גם בהנחיית מורים לגבי הוראה איכותית בכיתה, גם בסדנאות להורים, גם ביצירת תכנים שכל מטרתם ליצור ניצוץ בלמידה (וכמה שזה מעייף), גם ברגעים שאתה ממש כן, גם כשלפעמים אתה לא.

גם וגם וגם.

ופתאום ישי. כפרה עליו. איזה גבר.

שבת שלום.