מעגלי אנושיות דיגיטלית - זה אפשרי!


הרבה דברים אני קורא ברשת בזמן האחרון.

בעד למידה מקוונת, נגד למידה מקוונת. בעד המשך במתכונת הנוכחית וגם נגד.

ביום חמישי האחרון קיימנו גל ילוב, שמחנך מהנשמה את כיתה יב'1 ונגן גיטרה בחסד, ואני – מחנך יב'5 ונגן מחלטר, מפגש בנושא טיפים לשיפור נגינה בגיטרה.
המפגש נערך בעקבות תרגיל להצבת מטרות אישיות לתקופה הקרובה ששלחתי לתלמידיי. שלושה כתבו שהיו רוצים להשתפר בגיטרה.
שני תלמידים הצטרפו לסשן, השלישי - מאוד רצה – פשוט לא התעורר.

לחלק מהמורים זה יכול להיראות כמו משהו מסוכן – יוצר סטנדרט ממורים אחרים, מייצר מצב של פופולריות זולה מול התלמידים וכן הלאה. אני מבין את הטענות וחשוב לי לענות להן – מתוך כבוד לטוענים ומתוך תפיסה חינוכית הרלוונטית לשגרת החירום שבה אנחנו נמצאים. 


לעשות חינוך ולמידה בתקופה הזו – מאוד מורכב.

להיות מחנך כיתה יב' בתקופה הזו – מורכב שבעתיים.

כיתה, כמו כל מרחב אנושי, היא שדה מגוון, עשיר – וכך גם שדה דפוסי ההתמודדות. יש כאלו ששקטים יותר, יש כאלו ששמחים יותר, יש כאלו שכועסים יותר, ויש מתוסכלים. יש כאלו שיושבים כל היום מול הטלפון, יש כאלו שעסוקים בלהעסיק את האחים הקטנים. לא מעט הפכו את התקופה לחופש גדול: הולכים לישון ב-6 בבוקר, קמים בארבע אחרי הצהריים.

בתוך כל אלו חשוב לי כאדם העוסק בתהליך החינוכי לייצר תקשורת עם התלמידים שלי. אני מאמין גדול בחיבור דרך תשוקות ותחומי עניין, ובפוסטים קודמים כתבתי על החלום שלי להקים מועדוני סקרנות בבתי ספר – מועדוני סקרנות שמחברים מורים עם תלמידים: מועדון בישול, מועדון מוסיקה, מועדון שירה. פורום שיוצר חיבור משמעותי, סודק את משחק התפקידים של מורה ותלמיד ויוצר חיבור בין אדם לאדם במובן המהותי.

בתקופה הזו – קל וחומר.
אחד התלמידים המטושטשים בתמונה הוא אחד מאלו שמתקשים לקום בבקרים. יש לנו חיבור טוב דרך מוזיקה, וכל החיים שלו הם מוזיקה: נגינה, הקלטה, סאונד, הופעות. בית ספר פחות. הרבה פחות.

אז בתקופה הזו החלטתי ליישם בקטן חלום גדול. להקים את מועדון הסקרנות שלי: מועדון גיטרה.  

גם חיבור אנושי, גם סיבה לקום בבוקר, גם כניסה לשגרה מסוימת, גם ציפייה לבאות. 

והוא קם. כמו גדול הוא קם. 

כך ישבנו שעה על תרגילי אצבעות, משחקי אקורדים, קבוצת תמיכה.

קבענו גם לשבוע הבא באותה השעה. עוד שני תלמידים הביעו עניין.

 

היום יש כל מיני כאלו שמפרידים בין החיבור האנושי לבין העולם הדיגיטלי.

הפנמה אמיתית של העולם החדש היא ההבנה העמוקה ששניהם מתקיימים בהרמוניה וקונפליקט, ושאנושיות אמיתית היא ערך שצריך להנחות אותנו בבואנו אל עולם הרשת.
הימים הקשים שאנחנו עוברים ממחישים כמה חשוב החיבור האנושי הבלתי אמצעי וכמה הוא מהותי בהיסטוריה של החברה האנושית, וגם כמה חשוב החיבור הדיגיטלי שמאפשר המשך תקשורת גם כשאי אפשר להיפגש.

לכן, לדעתי, בכל תכנון של מערכת למידה וצורת למידה או חינוך, אי אפשר להתייחס רק לפונקציות שהטכנולוגיה ממלאת עבורנו (רישום ואיסוף נתונים, שליחת משימות וציונים) אלא גם כיצד היא תקדם את החיבור האנושי המשמעותי שעומד בלב לבו של המעשה החינוכי.

את התלמידים המתקשים, החרדים, העייפים קשה הרבה יותר להביא לשיח בתקופה כזו. שיח "חינוכי" שמתאמץ להביא את הילדים באמצעות משמעת קשה לא תמיד מצליח עם הילדים האלו בשגרה – ובוודאי לא בחירום.

ההורים שעליהם אנחנו סומכים וחושבים שנמצאים בבית ופנויים לעסוק בזה – גם הם מותשים וחרדים מהעתיד.

מועדוני סקרנות בעיניי הם כלי מקצועני ראשון במעלה, למה?

כי השיטה הרגילה תחבר אותנו אל 60% מהתלמידים, הממושמעים.

מועדוני סקרנות יחברו אותנו ל-30% נוספים.

בשביל 10% נצטרך לעבוד קצת יותר קשה.


אז מה אפשר לעשות עכשיו?

עכשיו אפשר לחשוב על תחום שמעניין אותנו ממש ולשלוח לחמנו על פני המים.
אני מקימה מועדון בישול, מי רוצה? יבואו שניים, שלושה, חמישה. רק שיבואו.

אפשר לעשות מיפוי תחומי עניין בקרב המורים והתלמידים וליצור את החיבורים.
אפשר לארגן את רשימת המועדונים ולהפיץ לכל בית הספר עם טפסי רישום של גוגל.
אפשר לשבץ שעות קבועות בלו"ז.

אפשר.

ניחוש שלי שגם המורים ישמחו יותר להשתתף ולהנחות קבוצות כאלו.


מעגלי סקרנות, מעגלים של אנושיות, מעגלים של צמיחה חינוכית.

זה חשוב, זה מקצועי, זה להפוך את בית הספר לרלוונטי ולהביא אליו יותר תלמידים.

ועכשיו – זה נחוץ יותר מאי פעם.

שבת שלום.