הדתה – המתכון הבטוח לדמוקרטיה?


באחד משיעורי אזרחות בשכבת יב' אנחנו תמיד מגיעים לפרק המלמד על מאפייניה היהודיים של מדינת ישראל. אחרי סקירה של החקיקה היהודית (ראשי תיבות של תאי תלמידי היקר – שחר מחביא עז) ושאר מאפיינים יהודיים, אמרה אחת התלמידות שלי בפסקנות ובקביעה משהו בסגנון:

נו בטח, הדתיים האלו כופים עלינו את התכנים היהודיים האלו – כל המערכת שלנו מלאה בהדתה.

אז אחרי אמירה כזו עוצרים את הלמידה לבגרות כדי לעשות את הלמידה האמיתית, והתחלנו לדבר על העניין.

לאט לאט הוכחתי לה שבכל הקשור לשגרת היומיום שלה – אין ולו טיפת הדתה בבית הספר שלה.

שיחקנו אותה לרגע מוכרים בשוק – אז מה היה לנו?

7 שעות אזרחות (בגרות חורף) – זו הדתה, שאלתי. לא, ממש לא. הכי חופש ביטוי.

6 שעות מתמטיקה – הדתה? לא.

5 שעות אנגלית – גם לא.

12 שעות מגמה – לא קשור.

2 חינוך גופני – מממ... לא.

1 שעת חינוך – לא

5 שעות תנ"ך – אולי, אבל כל מי שמכיר את לימודי תנ"ך במגזר הממלכתי יודע שהדתה אין שם בכלל. בעיקר מירוץ להספיק חומר.

יעני 38 שעות שבועיות, מתוכן אולי 5 "הדתה". אולי. האמת, גם זה לא. 

שבוע של 38 שעות, 0 שעות הדתה. 

אז איפה היא?

שקט בכיתה.

אז דיברנו על התקציבים במשרד החינוך, על הביקורת לתקצוב זהות יהודית לעומת תקצוב ערכים דמוקרטיים (ששם באמת הבעיה).

אבל יותר מכך, אמרתי לכיתה שהיעדר שעות "הדתה" סותר את החוק במדינה.

מה?! מה זאת אומרת??

כן, ממש כך.

על פי חוק מדינת ישראל מחויבת "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם"

כלומר חלק מהיות המערכת מערכת חינוך ממלכתית, הרי שהיא מחויבת לעסוק בנושאים האלו.

אבל אם שואלים אותי, אני חושב שיש הכרח נוסף לכך.

רק דרך "הדתה" (המרכאות בכוונה) אפשר לחנך לערכים דמוקרטיים אמיתיים.

כן, לגמרי.

מנסיוני הדל בלימודי אזרחות אני מגלה שוב ושוב – כמה מפתיע – שרוב התלמידים הלומדים בחינוך הממלכתי מגיעים מבתים שומרי מסורת ברמות שונות. מיעוט שבהם הוא חרדתי – חילוני.

מבחינת תלמידים רבים ליהדות יש חלק בזהות שלהם והם מקיימים איתו, במודע או שלא במודע, דיאלוג מסוים. התעלמות מהערכים היהודיים היא התעלמות מהתלמידים שלנו. 
אם תרצו, מבחינה פוליטית, הזהות המסורתית דתית חזקה כל כך שהיא המכתיבה דפוסי הצבעה כבר מעל 40 שנה במדינה. "למה כל הפריפריה מצביעה ימין?" יש שנוהגים לשאול בנימת זלזול כלפי הפריפריה. אולי כי עם כל הכבוד למצבה הכלכלי, הוא משני לרגש החיבור לזהות היהודית שלה.

חוץ מזה, הדרך היחידה ליצור מדינה יהודית דמוקרטית יותר, היא בכניסה לשדה ארון הספרים היהודי ויצירת פרשנות הומניסטית יותר עבורו. אם מורים יבחרו לא להיכנס אליו, גורמים אחרים – קיצוניים יותר ואלימים יותר – יפרשו את היהדות עבור התלמידים שלנו.

לכן אני מייחל ליום שבו אני אשאל בכיתה מהו סיפור חלום סולם יעקב ותלמידים לא יסתכלו עליי בהלם, שאם יגידו להם רמב"ם הם יכירו פרט או שניים, שתהיה להם ביקורת על דמותו של יעקב ושיזדהו עם הקשיים של אהרון במעמד הר סיני.

אני מייחל ליום שגם תלמידים חילונים לחלוטין יכירו את התנ"ך וילחמו עליו – כדוגמת שולמית אלוני, יוסי שריד, דוד בן גוריון, ברל כצנלסון, א.ד. גורדון ועוד רבים וטובים. 

כאלו שלמדו כדי להכיר והצמיחו מתוך ההיכרות הזו פרשנות אחרת למונח יהודי.

אני גם מייחל ליום שבו ישאלו עצמם המורים המלמדים כיום מה הדיאלוג שלהם עם ארון הספרים היהודי? זאת נקודת מוצא חשובה.


אם רוב המדינה יהודית כמצב נתון, ואם רוב היהודים מסורתיים עד דתיים (כן, חילונים גמורים אינם הרוב), הדרך המשמעותית ביותר ליצירת חברה פלורליסטית אינה עוברת דרך לימוד יסודות דמוקרטיים מנותקים מהסיפור היהודי.

הדרך הזו עוברת דרך מתן פרשנות אחרת, רחבה ופלורליסטית, ומתן מקום לכל תלמיד לעצב את הדיאלוג שלו עם ארון הספרים היהודי.

כאשר לכל אחד יש מקום לדיאלוג משלו, יש יותר מדרך אחת להיות יהודי, להיות אדם.

ככה, אולי, משיגים מדינה יהודית ודמוקרטית.