הדברים שאנחנו לא יכולים לעשות בלמידה אונליין


אז אנחנו רוצים לקיים שיעור אונליין אחר הצהריים.

יש מצב חירום ואנחנו צריכים שזה יהיה כיתתי.

ואז כולם מתחברים.

טוב, לא כולם.

אחד בלי מצלמה.

השנייה בלי מיקרופון.

השלישית והרביעית בלי מצלמה – מבחירה.

החמישי בדיוק במספרה

מישהו שכח מיקרופון פתוח.

לאט לאט איכשהו נראה לנו שהם איתנו. נהיה קצת שקט.

אנחנו מלמדים אבל לא באמת בטוחים שהם איתנו.

שואלים שאלות אבל לא מצליחים ללכוד את המבט שלהם.

אם אנחנו אנשי חינוך בלב, כאלו שמחוברים לתלמידים שלנו ולעולם שלהם, אנחנו יודעים שאין ברירה – צריך להיעזר בטכנולוגיה של עכשיו כדי לייצר תהליכי למידה אחרים, בטח בשגרת חירום.

אבל אנחנו גם יודעים שהלמידה הזו מאבדת משהו, משהו מהחיבור האנושי.

כשאנחנו מלמדים אונליין אנחנו לא יכולים:

להסתכל ישר בעיניים, לשים יד על הכתף כדי להרגיע, להראות בגוף שאנחנו כולנו בהקשבה עכשיו למה שיש להם להגיד.

איש חינוך במאה ה-21 לא מנסה להתעלם מהפער הזה.
אסור לו להתעלם מהפער הזה.

אדרבא.

הוא חייב לשמור את המחשבה הזו בראש שלו כשהוא מלמד אונליין.

הוא צריך לעשות כל מאמץ כדי לייצר את האינטימיות הזו או משהו שדומה לה.
זה לא בלתי אפשרי – אפשר לייצר שיח משמעותי גם אונליין, אולם מי שמצליח לעשות זאת מבין מראש את המגבלות של הפלטפורמה ונותן לכך מענה.

איך למשל?

להגביל את כמות המשתתפים, לפעמים לחלק לקבוצות קטנות, לקיים משימות שמערבות את המשתתפים בלמידה, לשאול לדעתם, לתת משימות למידה רלוונטיות, להתייחס אליהם באופן אישי.

אתגר היחס האישי נהיה חשוב יותר. מה שיכולנו בכיתה לעשות בקריצה, בתנודת סנטר – מחייב אותנו בתשומת לב רבה יותר לכל מילה או לכל היעלמות של כל תלמיד.

אם בשיעור רגיל אחוז ההשתתפות חשוב לאללה, בשיעור אונליין הוא קריטי. בטח כשחלק מהותי מהמשימה שלנו היא לעמוד על מצבו הרגשי של כל תלמיד בשגרת חירום.

ככה עושים חינוך בעידן החדש.

חינוך שמשלב אנושיות דיגיטלית.